<h1>ארחות חיים הלכ' ביאות אסורות סימן ב'</h1>
<h2>דף ז.</h2>
אין העדים נזקקין לראות המנאפים כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותן דבוקין זה בזה כדרך כל (המגאלים) [הבועלים] שניהם חייבין. אבל להפסידה כתובתה עיקר ותוספת אפילו בלא התראה כיון שיש עדי ייחוד ושהו כדי טומאה תו לא צריך אבל מה שהביאה אית לה אפילו הודית בעבירה ודוקא כשהוא בעין או מידי דאתיה מחמתיה אבל אסורה היא לו ונהי שאין כופין אותו להוציא אפילו בשני עדים מיהו מצוה עליו לגרשה אפילו בעד אחד של סתירה או של דבר מכוער כגון מנשקין או מגפפין זה את זה או יצאו ממקום אפל אם דעתו סומכת עליו ואפילו היה העד אשה וכ"ש אם הוא רואה הסתירה אלא בעד אחד יוציא ויתן כתובה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק א' דהלכות סוטה. ואמרינן במס' סנהדרין דבעל שמחל על קינויו קינויו מחול דוקא קודם סתירה שאם התרה בה בפני שנים ואמר לה אל תסתרי עם איש פלוני הרי הוא יכול למחול ומותרת לו ואפילו לאחר שתסתתר אבל אם לא מחל קודם שנסתרה שוב אינו יכול למחול (לו) [לה]. ונראה דכי אמרינן שיכול למחול לו הני מילי כשאין לבו נוטה להאמין שתטמא. אבל אם לבו נוטה שתטמא אלא שרוצה לחפות עליה אסורה היא לו.
<h2>דף יג.</h2>
הבא על אחת מחייבי לאוין לוקה [הוא והיא] אם (הוא) במזיד ואם עשה בשוגג פטורים מכלום. והבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מרדות מדבריהם.
